שבת שלום לכולם

כל שישי אני מצפה מחדש להעביר לכם את דבריי על הכתוב,

נהנית מהתגובות שלכם שמחממות  את הלב ובעיקר נהנית להפיץ את מחשבותיי סיפוריי  ואת אהבתי הגדולה.

אבל היום, בטור הזה אני אפילו מאוד מתרגשת , לספר לכם סיפור מהיבט אחר.

 על אהבה, זהה לשלי דומה במהותה לאהבה של רובנו החולקים אותה, אהבה שעוד לא מצאתי את המילה המדויקת שתתאים לה.

היא אמיתית , תמימה ונקייה מכל ,אהבה שבאה מהבטן, ובאותה נשימה היא מעט כואבת ונשארת בגדר החלום.

לפני שנתיים הכרתי את דודי, בחור ביישן צנוע ,רחוק מכל המולה שאי פעם נוצרה במדיה.

כמובן, שהכרנו בזכות האהבה המשותפת הלא היא אהבתנו למשאיות.

 דודי פנה אליי בהודעה מנומסת ומשם ועד היום הפכנו לחברים. חברות שלא תלויה בדבר. נטולת אינטרס.

 עם הזמן והאמון שנרקם, דודי סיפר לי שהוא נכה היושב בכיסא גלגלים. מיותר לציין שזה לא שינה מאום.

הבטחתי שיום אחד אגיע אליו, ונשב לדבר על משאיות. וכך היה. ביחד עם עוד חבר שהכרתי לדודי נסענו לנהלל וההבטחה קוימה. המפגש  הזה היה מאוד מאוד מרגש.

הסיבה שהחלטתי לכתוב עליו (באישורו כמובן)  היא בכדי להראות לכולם, שלא משנה מי אנחנו, מה מעמדנו מהי מהותנו, כשהדבר נוגע באהבה....אין שוני. כשאהבה באה ממקום אמיתי וזך אין שום הבדל.

ואצל דודי היא התחילה  בתור ילד, (בשנות ה- 50 )הוא גדל לאבא שנהג על משאית שלימים הפכה להיות החלום של דודי, האהובה עליו. Mackf700  

הוא אהב לטייל בה עם אביו שהיה שם אותו על הכתף ומטפס איתו לקבינה ,ביחוד בחופשי הקיץ, הייתה בה מיטה והוא נהנה להירדם שם., הם היו נוסעים לבית דגון לתנובה בתי אריזה ולעוד מקומות שעבורו היו כיפיים.

זו הייתה חוויה עבורו, לבלות בדרכים, בין הנהגים.

מאביו הוא למד ערך מוסף והוא עזרה לזולת. כשהיו רואים נהג תקוע בדרך, גם אם אביו אינו הכיר היה עוצר לו ומציע עזרה ולא משאירו לבד.

כשאני שומעת את הסיפורים האלה אני מחייכת זה עושה לי טוב בלב, לחשוב איך פעם הכל היה שונה וטוב, דור אחר אנשים שידעו אהבת חינם. מושג שאני דוגלת ומאמינה בו בחיי היום יום שלי.

דודי צבר חוויות רבות בדרכים, למד את שפת הנהגים , שתה כמו כל נהג את הקפה הקבוע וצחק לבדיחותיהם שלא השתנו.

והוא המשיך לחלום.... כן הוא רק דמיין את היום בו יישב בעצמו על מושב הנהג

אך בגיל 17 החלום שלו הזדעזע ונופץ לרסיסים. אחרי אין ספור ניתוחים המצב כבר היה ברור, דודי לא ינהג לעולם במשאית האהובה עליו או בכל משאית אחרת, הוא ידע שלא יהפוך להיות נהג מן השורה. הוא הבין שלו יוכל להמשיך את דרכו של אביו.

מה שכל כך מרגש אותי בו זה שהוא מקבל את כל זה באהבה. לא מתלונן על מר גורלו וחי את חייו בהבנה ואהבה שלמה.

את כלב הבולדוג שנותר לו מזכרת מאביו שהיה על אותה משאית הוא שומר כמו על עיניו, בחדרו הוא יושב ובסבר פנים נאה מקבל את הנכנסים פנימה. שמור היטב,

 הוא מביט בו וזה משאיר לו זיכרון מתוק.

ויש לו עוד חלום קטן, גם עכשיו שכבר אינו ילד, הוא עוד מבקש, נסיעה של עשר דקות עם משאית ה- MACK המפורסמת.

הוא רוצה להירדם באותה מיטה. להיזכר באותה תחושה ולסגור את המעגל הזה שמלווה אותו שנים ארוכות.

ה mack  הנוסטלגית צולמה לפני זמן מה, כנראה שנסיעה עליה בלתי אפשרית.

ובכל זאת, אני מנצלת את הטור שלי היום לבקש, אם מישהו מוכן להעלות לדודי שלנו חיוך ענקי זה הזמן והמקום, תאמינו באהבת חינם ותקבלו אותה בעזרת ה' בעצמכם.

לדודי אני מאחלת בריאות נחת ועוד הרבה שנים של חלומות מתוקים.

וגם לכם, שתהיה זו שבת ברוכה ומלאה בטוב, אל תפסיקו לחלום

אהבה היא הדבר היחיד שמרפא הכול, דודי הוא ההוכחה הכי טובה שיכלתי לראות במו עיניי.

ותודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות להכיר אותו, וליצור חברות אמת.

שלכם, כמו בכל שבוע

מיה



 

 

---